מסע מופלא של חוסר וודאות

21 שנים עברו מאז הפעם הראשונה שנחתתי בהודו.
זה היה שלושה שבועות לפני יום ההולדת ה 20 שלי. פאקינג במאה הקודמת.
בעצם, בזמן הזה שעבריכולתי אני להיווצר בבטן, להיוולד, להישרט, לגדול, לשרוד ולצאת לטיול של כמה חודשים בהודו. חיים שלמים.
מאז, הייתי בהודו למעלה מ10 פעמים. רובן היו מטעם העבודה, אבל היו גם שני טיולי תרמילאים. האחרון מהם בחורף של 2006.
אלו לא רק חיים שלמים שעברו בין אז להיום, אלא עידנים שלמים.

כמה עידנים?
בטיול הראשון, נסעתי עם ווקמן (כן! זה עם הקסטות!) וקסטות נבחרות.
זוכרת בעיקר את אהוד בנאי והפליטים, קרוב, קומיוניקיי של הדייר סטרייטס וגם הופעה שלהם בBBC. ארבעת האלבומים האלו הם פסקול הודו, מבחינתי. ממש זוכרת נסיעות עם המוזיקה הזאת ברקע.

כמה עידנים?
נסעתי אז עם מצלמת פוקט ששאלתי ממישהו. אספתי סרטי פילם גמורים על הגב. שם התפתחה האהבה שלי לצילום. חיכיתי כמה חודשים בסבלנות כדי לראות אלו זכרונות תואמים את התמונות ואלו השתבחו בדמיוני במהלך אותם החודשים של ציפיה.

כמה עידנים?
לא היה לי טלפון נייד (לא ידעתי מה זה, שלא לדבר על סמארטפון), לא היה לי מייל ולאף אחד שהכרתי לא היה מייל (בטיול השני, ב1999, פתחתי לראשונה תיבת הוטמייל כדי שאוכל לשמור על קשר עם מטיילים אחרים), לא היה פייסבוק, לא היה גוגל.

כמה עידנים?
היה לי משחק טטריס, שעזר להעביר זמן ברכבת וגם לרכך שוטרים שרוצים לעשות חיפוש בתיקים. מי חשבה אז על קנדי קראש או על חיי סוללה?

IMG_0795

עידני עידנים.

בשבוע הבא אני נוסעת עם:
סמרטפון.
אייפד.
לפטופ.
מצלמה דיגיטלית DSLR
אייפודמתלבטת אם לקחת או שזה ענתיקה מדי (אבל יתאים לשמיעת מוזיקה בלי לנצל את הסוללה של הנייד וגם איכות השמע טובה יותר).

הודו השתנתה. כך אמרו לי. כך אני מבינה.
טוב, זה טבעי. עברו כמעט 13 שנים מאז הפעם האחרונה.ֱברור שהיא השתנתה. כל העולם קיבל זריקת סטרואידים עם רשתות חברתיות ואינטרנט בכל חור, סמארטפון לכל קבצן.
ברור שהיא השתנתה, מהסיבה הפשוטה שאני השתניתי. אני אישה אחרת ואחווה אותה אחרת.

כבר לפני כמה חודשים נכנסתי לקבוצות פייסבוק שונות ויעודיות לטיול בהודו. בעיקר קבוצות ישראליות.
נכנסתי לשם כי הבנתי שהעולם השתנה מאוד מאז טיילתי לאחרונה וכדאי שאתחיל להתעדכן.
בהתחלה לא הצלחתי לברור בין פוסטים עם מידע מועיל ומעניין לבין בקשות כמוהמלצות ללק ג'ל במנאלי (ברצינות, יש הרבה כאלו), המלצות על מקומות שווים לשופינג, שאלות על מזג אוויר (רגע, אין לכם גוגל?) והאם בית חב"ד פתוח בלה, נפתח כבר ברישיקש, ומה עם זה בפושקר?

בהמשך, הצלחתי למצוא בקבוצות גם מידע מועיל ביותרענייני ויזה, ביטוח, חיסונים, כרטיסי SIM מקומיים, דרכים להגיע למקומות נידחים יחסית, המחירים של היום (יקרים משמעותית מפעם!), איזו תחנת מטרו(!) מגיעה למיין בזאר, שער הרופי, איך הכי משתלם להמיר כסף וכו'.

יחד עם המידע הטוב שאספתי, הבנתי גם שהתרמילאים הישראלים של היום בקושי מתניידים ברכבות וכמעט כולם מתניידים באוטובוסים עם סליפרים, בוואנים, במוניות, בטיסות ולפעמים, בשביל החוויה, באוטובוסים מקומיים (לוקלים).
הייתכן שהדרך האהובה עלי ביותר להתנייד ממקום למקום בהודו כבר לא רלוונטית?
לגבי חדרים במלונות, כולם מדברים על חדרים עם מיזוג, על מלונות יוקרתיים לסיום הטיול וכל מיני דברים שלא העזתי כלל לחלום עליהם בטיולים שלי. למעשה, את הטיול הראשון עשיתי ב350 דולר לשלושה חודשים (לא כולל טיסה).

אם לומר את האמת, זה קצת הדאיג אותי. אני לא מחפשת מזגנים (גם בארץ אני חיה בלי מזגן), לא מחפשת חדרים מתוקתקים. מעדיפה שירותי כריעה (בול פגיעה), אין לי בעיה עם הוסטלים וחדרים משותפים, מקלחות משותפות, מקלחות באקט וכו'. (אולי זה בגלל שאני מטיילת לבד, אולי זה עניין של אופי.)

יכול להיות שהודו השתנתה עד כדי כך?
בחפירה יותר מעמיקה, וקצת מחוץ לקבוצות הישראליות, הבנתי שהבעיה עם רכבות היא שצריך להזמין יותר זמן מראש (מה שלא תמיד מתאים למי שמטיילת עם מגבלה של זמן), שקשה להבין מה ההבדלים בין סוגי הכרטיסים השונים ומכסת התיירים (גם אז זה היה קיים). כן גיליתי שאפשר להזמין כרטיסים גם דרך אתר האינטרנט של מערך הרכבות ההודי (חידוש!). ההרשמה אמנם מאתגרת, אבל הצלחתי להזמין כרטיסים לשתי נסיעות וזה קצת הרגיע אותי (בשלושת השבועות הראשונים, אטייל עם אחותי ומכיוון שהיא מוגבלת בזמן, השבועות האלו מתוכננים קצת יותר בקפידה). סוגי הכרטיסים לא השתנו (סליפר, AC3, AC2). למעשה, גיליתי שגם החדר שבו ניתן להזמין כרטיסים של תיירים, עדיין קיים בקומה השניה של תחנת הרכבת של ניו דלהי.

יכול להיות, שבעצם, הודו לא השתנתה כל כך?
אולי הבלבול הוא בגלל שאני מקבלת את המידע בקבוצות שבהן רוב המשתמשים והמשתמשות הם צעירים ישראלים בני 20-25? שהם רגילים לצורת טיול אחרת?

אני מבינה שיותר מהכל, הצורך לדעת מראש הוא בעיקר הצורך שלי לנסות לשלוט במצב. והשליטה היא, כמובן, אשליה. הידע אולי מרגיע את הלחץ – ככל שאדע יותר מראש, כך תהיה לי שליטה במצב. אבל השליטה הזו מוגבלת ביותר. מידע יכול להועיל לי בהתנהלות של איך לצאת משדה התעופה למיין בזאר, אבל הוא לא יכול להבטיח לי שלא ירמו אותי במקום אחר, שזמן הנסיעה יהיה כמו שהובטח (הוא לא יהיה), שהחדר בגסט האוס יהיה סביר, שהיעד אליו כיוונתי יתאים למצב הרוח שלי, שאני אהנה מכל רגע. הצורך הזה של לדעת הכל מראש, בעצם עלול לצמצם את האפשרויות שפתוחות בפני. אם הכל סגור הרמטית מראש, יותר קשה להיפתח לשינויים, למפגשים, לא/נשים. הרי בסופו של יום, אטייל עם א/נשים שאפגוש על הדרך – כל אחד ואחת מהן יביאו איתן מידע שנאסף בתחנות קודמות בטיולים. יהיו גם מצבים בהם אגיע למקום ולא אדע לאן ללכת ומה מצפה לי.
מלחיץ ומרגש בו זמנית.
קצת מזכיר לי את התחושה בסצנה מהמסע המופלא, בה צ'יהירו יוצאת לפגוש את זניבה במטרה להציל את האקו, רוח הנהר:

עוד שבוע אני טסה, לזמן לא ידוע.
מרגישה שאין לי כל מושג איך ולאן הסיפור שלי יתפתח.
כן יודעת את הכיוון הכללי שאני רוצה לפנות אליו.
לוקחת בחשבון שגם זה עוד עשוי להשתנות.
כך או כך, זה הולך להיות מסע מופלא של חוסר וודאות ותרגול של לסמוך על עצמי ועל הדרך. ללכת בה עם קצת חשש מהלא נודע, אבל הרבה ביטחון שאני לגמרי בדרך הנכונה.

नमः शिवाय

4 תגובות בנושא “מסע מופלא של חוסר וודאות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s