שוטטות במרחב, בזמן ובעיקר בדמיון.

זהו, סוגרת חודש ראשון מאז שעזבתי.
חודש ראשון בהודו. לפעם הזאת.
מנסה לכתוב את הפוסט הזה כבר 4 ימים ולא מצליחה להוציא אפילו משפט פתיחה.
בורחת לאיור תמונת הנושא. נתקעת גם שם.
מנסה סגנון חדש. יש פער עצום בין מה שהראש שלי מדמיין לבין היכולות הטכניות. בערך כמו הפער בין איך שהייתי רוצה להתבטא לבין מה שבאמת יוצא לי מהפה, או מהמקלדת. פער עצום.

אני ממהרת לאנשהו? לא.
אולי קצת ממהרת להבהיר לעצמי איך בדיוק אני מתכוונת לעשות את כל הסיפור הזה.
למרות שבעצם, בעצם, אני כבר עושה את זה בשנה וחצי האחרונות. רק שעכשיו הכל משמעותית יותר זול. וגם – כמעט שאין כלים לשטוף והכביסה גם היא לא מצטברת. ככה זה כשיש בדיוק 5 חולצות ומזג האוויר חם ונעים. ההטבות שצמצום החפצים הביא עימו.
אז למה חשוב לי להגדיר לעצמי מה אני עושה כאן? אני פשוט כאן. בדיוק כמו שהייתי פשוט שם, לפני כן.

טוב, עוצרת מתוסכלת. חוזרת אחרי כמה ימים.
עריכה, מחיקה, התחלה מחדש. כמעט.

עכשיו אחרי 10 ימים באודייפור.
היתה שם מנוחה, אבל לא באמת הצלחתי לבהות בשקט.
בכל מקום שחשבתי להתיישב בו, הגיע מישהו להציע לי משהו. בין אם זו שיחה, או טיול, חשיש (כן, כן. חשיש) או זוגיות.
עזבו.
אותי.
בשקט.

המחשבה היתה לרדת דרומה לאט. לעבור בגוג'ראט ומשם להדרים לגואה. אבל ההסתגרות שלי לא בדיוק עזרה לי למצוא שותף/ה למסע וכרגע אני מרגישה שאין לי כוח להתמודד עם קשיי נסיעות לבד. בעיקר לא עם קשיים של אישה מטיילת לבד. כנראה שנשים שיקראו את זה יבינו בדיוק על מה אני מדברת, כנראה שגברים שיקראו לא ממש. אבל נשאיר את זה ככה. הנושא הזה בטח יעלה כפוסט בפני עצמו.
אז… פשוט לפסוח על גוג'ראט ולקחת טיסה לגואה? נשמע לגמרי לא מה שציפיתי מעצמי. קיצור דרך יקר שכזה.
אבל עצרתי לחשוב על זה: אוקיי יש פה קיצור דרך, או יותר נכון – האצת הדרך. סוג של "אני רוצה (כבר) להיות שם". אז? לדפוק את הראש בקיר ולהתעקש לעשות דברים בדרך הקשה? ולמה בכלל החלטתי שלעשות את זה דרך היבשה יהיה זול יותר? הרי הנסיעות האלו מצטברות גם אם לא הוצאתי את כל הסכום על נסיעה אחת.

מפה לשם, אני בהמתנת מעבר בשדה התעופה במומבאי.
מוצאת את עצמי נדלקת מהחלל ה… איך אתאר אותו? הוא לא באמת חריג ביחס לשדות תעופה בעולם, אבל הוא חריג בעולמי. מלא בבטון, אבן ומתכת מסודרים לכדי מרחב גבוה ורחב עם אווירה עתידנית (לפחות בשביל מי שהעבירה את השנים האחרונות בבהיה בעצים ותצפיות בגיריות ודורבנים).
10 שעות להעביר בשוטטות במרחב הזה, עם מסועים שמקצרים מרחקים. (רגע, שוב, הם לא מקצרים. רק מאיצים.) ופתאום נהנית מתחושת הריחוף שהם מספקים לי.

הנה מה שעבר לי באזניות בזמן השוטטות הזאת:

 

בדמיוני אני בפרק של דוקטור הו, מסתובבת בכוכב אחר עם הרגלים ומנהגים זרים, ואני בת אדם מהמאה ה21. תיירת בזמן ובמרחב.

שדה תעופה מומבאי

חזרה למציאות.
אין לי תובנות גדולות לגבי החודש הזה. בעיקר חודש של מעבר.
אין לי מושג איך יהיה לי בגואה, כי אף פעם לא הייתי בגואה.
בדמיוני, אני מוצאת שם קצת שקט והרבה קוקוס ואננס וגם שקיעות ומוזיקה.
וחדר חביב לשהות בו, עם ווייפיי סביר, כדי שאוכל להתחיל לחזור לענייני עבודה (בלי לחץ, בקצב המאוד איטי שלי).

מפה לשם, נשארו לי פה עוד שעתיים במאיץ החלקיקים הזה שהוא שדה התעופה במומבאי.
אז אנצל אותן להעלות את הפוסט הלא אפוי הזה, עם אפס תובנות וכמעט בלי תוכן.
נו, אבל לפחות כתבתי משהו. ואיירתי משהו, בעצם שני משהו (לא האיור שנאבקתי בו בתחילת הפוסט).

גם זה משהו.

ॐ नमः शिवाय

7 תגובות בנושא “שוטטות במרחב, בזמן ובעיקר בדמיון.

  1. נליני יקרה
    אהבתי את הפוסט ואת האיורים.
    תודה על ההצצה לעולמך.
    שמחה שהחלטת לרדת דרומה בטיסה.
    מבינה בדיוק למה הכוונה בקשיי נסיעה לבד. כאישה.
    נועם שלי שחזר לפני חודש מהודו אמר שמה שהכי הפריע לו זה שכל הזמן רוצים ממנו משהו…כסף, שיחה…וכל הזמן נוגעים בו, גם אמר "פשוט רציתי שיניחו לי!" אין ספק אנחנו מהווים אטרקציה להודים והם מאד נמשכים אלינו…
    תשמרי על עצמך ותזכרי שלא צריך בכוח לחפש תובנות. הן באות בזמן שלהן.
    ובכל מקרה יש ערך לזמן התהייה השהייה המסע…כמו שכתבת בכותרת משנה של הבלוג
    Nothing is something worth doing

    חיבוק
    רחל

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s