המקרה המוזר של האמפי וצרכים בסיסיים

האמפי I

אז קרה דבר מוזר. בכל אופן, לא צפוי.
הגעתי להאמפי היפיפיה וממש לא כיף לי.
לא כיף ברמה שזה יושב עלי וגורם לי לחוויה לא טובה. זה לא סוף העולם, אפשר להתמודד עם זה, אבל זה לא נעים לי.
ואני? אני באתי להנות. לפחות לא לסבול.

יש דיסוננס גדול בין היופי של האמפי לבין איך שאני מרגישה כלפיה. הכל כאן ירוק, עמוק ועשיר. סלעי הגרניט כאילו התגלגלו לכאן משום מקום וקבעו את מושבם לצד נהר הטונגבהדרה הרגוע. מטעים של בננות, קני סוכר וקוקוס בכל כיוון שאליו אסתכל. פרות, עיזים ומלא קופים.
בגדה הדרומית, כמה רחובות בודדים וקטנטנים המוקפים עתיקות שהוכרזו כאתר מורשת של אונסק"ו ובגדה הצפונית יש בעיקר גסטהאוסים ומטעים.

 

אז למה לא כיף לי?
החדרים בסיסיים מאוד, ויחסית למה שאני מקבלת – לא זולים בכלל. אני יכולה להסתדר טוב מאוד עם חדרים בסיסיים, וגם עם מקלחת קרה משותפת. אבל אם החדר מדכא, אז יש לי בעיה. ואם גם בחוץ מדכא, אז הבעיה גדלה פי כמה.
בחוץ מדכא כי בכל רגע מנסים למכור גלויות, סיור עתיקות, מפות, טוקטוק לפה וטוקטוק לשם ואולי חדר פה, ואולי ארוחה כאן. מכיוון שהמקום כל כך קטן, פשוט לא ניתן להתחמק מזה. בנוסף לכך, כל תנועה קטנה עולה כסף: לעבור את הנהר יעלה לך 50 רופי לכל כיוון (שזה מחיר של שתי ארוחות בדוכן רחוב או 4 ארוחות במקרה שאת רוצה לחזור לחדר המלון שלך) ולכן התנועה בין הגדות הופכת להיות מחושבת ותלויה בתועלת של החציה.
כשאני מגיעה למקום, אני אוהבת להסתובב בו ולחקור אותו, בכל יום לגלות עוד רחוב קטן, עוד דאבה, עוד דוכן של אוכל רחוב. וכאן פשוט אין את זה. כל נסיעת טוקטוק למקדש כזה או אחר, תסתכם במאות רופי. אפילו להגיע לכספומט הקרוב, נאלצתי לקחת טוקטוק ב150, לעבור 4 עמדות ולגלות שכולן סגורות. איזה יאוש.

לא ברור לי למה שמעתי רק דברים טובים על האמפי. אין מישהו או מישהי שאני מכירה שלא דיברה על האמפי עם איזשהו ניצוץ בעיניים. יכול להיות (ז"א, בטוח) שהדברים השתנו מאז. אבל גם תרמילאים של היום מדברים בשבחה.
אני נוטה לחשוב שכל מי ששמעתי ממנו על המקום הזה או שהיה מסטול מהתחת כשהיה כאן, או שהיה מאוהב ברמה שכל פרה נראתה לו כמו חד-קרן קסום. אין לי הסבר אחר.
מילא היא הייתה ממוקמת בין לבין נקודות שמבקרים בהן, אבל לא. היא פשוט תקועה פה באמצע שום מקום, עם אופציות יציאה ישירה די מוגבלות או עם החלפה של כמה אוטובוסים.

אחרי יום ראשון די מאכזב, ואפילו מדכא, החלטתי לנסות לחשוב ולהבין מה חסר לי.
מה בדיוק אני מחפשת, אלו נתונים חסרים לי כדי שארגיש שכיף לי, נינוח, נעים.
עוד בגואה נהיה לי כבר ברור שאני צריכה לחזור לעבוד. לא רק צריכה, גם רוצה. שזה חסר לי. שדרך העבודה אני לומדת כל הזמן ומאתגרת את עצמי ואת היכולות שלי. הלמידה וההתפתחות ממש חסרות לי.
כדי להבין מה בדיוק חסר לי, התחלתי למפות את מצבי במפת חשיבה. המפה כוללת כל מיני אספקטים של נוודות דיגיטלית – מה יש לי להציע, מה המגבלות שלי, איך לשווק את עצמי ובהקשר לנושא הפוסט – מה הם הצרכים שלי.

בראש ובראשונה, אני צריכה אינטרנט סביר. לא אחד שעובד לפעמים ולרוב לא. אני צריכה שהוא יהיה זמין בחדר ולא רק במסעדה או בית קפה. אני אוהבת לעבוד וללמוד בפרטיות.
כן, אני אוהבת להיות מחוברת. אוהבת לקרוא כתבות, דעות וחדשות. אוהבת להתעדכן בפייסבוק ובטוויטר, אוהבת ללמוד דברים חדשים ביוטיוב, לקחת קורסים און ליין, לחפש-למצוא-להוריד-להקשיב למוזיקה חדשה, אוהבת לחפש השראה, לראות פרק חדש של דוקטור הו (למרות שהעונה התחילה רע).
יש א/נשים שמצפים ממני לצאת מהאינטרנט ולהתנתק בגלל שאני בהודו. אז זהו, שלא. לא רוצה. אין לי בעיה להתנתק כשאני רוצה להתנתק. אבל לא אוהבת שמחליטים עבורי להיות בניתוק.

יש כמובן עוד דברים שהם חשובים מאוד כדי שארגיש בנוחות ובנעימות, כדי שאוכל להרגע. מצרפת כאן חלק מהמפה שעשיתי – החלק של הצרכים. אור, אוכל מזין, אווירה וכו'.

צרכים

עכשיו כשהצרכים שלי ברורים יותר, אוכל להתמקד בלחפש מקום שעונה עליהם, או לפחות על רובם המכריע. (נכון, הם בסיסיים ולא באמת מפתיעים, אבל המיפוי שלהם עוזר מאוד להתרכז במה לחפש כשאני מגיעה למקום.)

 

האמפי II

בהאמפי פגשתי גם מלא א/נשים נפלאים. מטיילים ומטיילות מארצות שונות. שיחות מעניינות בכל ערב: על קומוניזם, על אנרכיזם, קיבוצים, קיבוצים עירוניים, קהילה, ערי טרנזישן, פרמקלצ'ר, אפילו על פסטיבל שייח' אבריק. דיברנו גם על אמנות ועל נוודות דיגיטלית. ובטח על עוד דברים שלא עולים לי לראש כרגע.
החברה והשיחות פתאום הפכו את השהות לנעימה, מסקרנת ומעניינת.

כל אלו התאפשרו בעיקר בגלל שהיה מרחב משותף מאוד נעים בגסטהאוס שבו היינו, מה שהביא א/נשים להתיישב יחד ולהעביר שעות בשיחות. והנה זה שוב – מרחב נעים ומאפשר יוצר הזדמנות, יצירתיות, השראה ורעיונות חדשים.
ארבעת הימים האחרונים בהאמפי היו נפלאים. לא ממש בזכות האמפי, אבל עדיין – יצרו חוויה נעימה וזיכרונות נהדרים. בכל זאת – מבטיחה לא לדבר על האמפי בעיניים נוצצות וערגה.

 

שינוי בתכניות

עכשיו צריך להחליט איך ולאן לצאת מהאמפי.
הדבר הראשון שקפץ לי לראש – יאללה, לקפוץ ישר למונאר או לוואטה. אבל אלו רחוקות מאוד. אז גוקרנה היא מקום מעולה להגיע אליו מהאמפי ולהדרים משם. על הדרך, מצאתי שותף לנסיעה וכך לא אהיה לבד כשאגיע לשם באמצע הלילה. בנסיעה עצמה פגשנו עוד שתיים ועוד לפני שהבנו מה קורה, החל לו שבוע מטורף של שתיה מרובה והרפתקאות מטורפות ברמה שאין לתאר.
השבוע הזה היה מתיש ומרים בו זמנית ופער לי חור לא קטן בתקציב. אבל לפעמים צריך רגע לשים הכל בצד ופשוט להצטרף לרכבת ההרים הזו שהחיים מזמנים לך.
הרכבת הזו הביאה עימה הרבה עליות וקצת מורדות וגם מסקנה אחת לגבי ההמשך:
נכון לעכשיו, נמאס לי לטייל. אני צריכה מנוחה של חודש חודשיים. פה בהודו. בלי להמר על המקום הבא.
אולי לרבים זה ישמע מוזר. את המנוחה הזאת, את זמן ההתפתחות הזה אני מקווה להשיג במקום האהוב עלי בהודו: ורנאסי.
העיר הזאת, שעבור רבים היא מאתגרת ולאחרים היא קשה מנשוא, היא אהבה ישנה שלי. איך אני אוהבת לטייל בה ולהאבד בה ולמצוא בה דרכים חדשות. לחרוש את הרחובות והגתות ולשבת על הגג לראות את השקיעה.
והגנגה. הו הגנגה.
מקווה שאצליח למצוא מקום להשכרה לטווח ארוך. להחזיר לעצמי קצת איזון ומנוחה.
במקרה הכי גרוע, אם אגלה שאני לא מוצאת את עצמי מתמקמת שם, אחזור לרישיקש – שם היתה לי חוויה טובה ורגועה. וגם שם – הגנגה.

אז הלילה, טיסה (כן, עוד אחת) לעירו של שיווה.

עוד תפנית שלא צפיתי.

 

הערה:
הפוסט הזה נכתב במהלך שבועיים, כל פעם קצת והזמנים בו קצת התערבבו… בטוחה שתצליחו להתמודד.

4 תגובות בנושא “המקרה המוזר של האמפי וצרכים בסיסיים

  1. יכולה רק לדמיין את האמפי, כפי שתיארת אותה. אני הייתי שם לפני כמעט 25 שנה, וזה בדיוק ה"פחד" שלי מלשוב למקומות שזכורים לי כל כך לטובה, ההתמסחרות והתיירות. מתה לשאול איך היה בגוקרנה, כי כשאני הייתי שם, לא היה כלום… שאבנו מים מהבאר, ובבית התה שהיה שם, לא היה אוכל.
    אני כל כך שמחה, נליני, שיש לי את הזכות לחוות איך קצת מהצד את המסע שלך. את כותבת נפלא, והדיוק שלך את הרגש/מחשבה מרגש (וסחתיין על הזרימה עם רכבת ההרים של החיים :). ומפת החשיבה! נראה לי שגם אני צריכה לעשות כזו. תודה שחלקת.
    טיסה נעימה, ושהות נעימה בביתך הזמני החדש. חיבוק ענק!

    אהבתי

    1. תודה, אהובה שאת.
      אזור גוקרנה נשאר פרימיטיבי יחסית לגואה, אבל כבר יש משאבה חשמלית (שלרוב עובדת).
      וזה כמובן תלוי לאן הולכים, כי גם מצאנו את עצמנו (חצי בטעות) בחוף נטוש עם גסטהאוס אחד ובלי מסעדה, אבל עם הרבה צפרדעי ענק ונחשי מים.

      אהבתי

  2. נליני אהובה! מחמם את הלב לקרוא ולהרגיש קרוב איתך… תמשיכי להקשיב ללב שלך ולמוח המתוק שלך.
    מחכה לפוסט הקרוב. נשיקות 💜

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s