על מוזיקה ורגשות (מיני פוסט לא קשור)

מוזיקה היא רגש.

מוזיקה היא גם זיכרון.

מוזיקה היא מתנה שקיבלתי וגם חלקתי.

יש מערכות יחסים שכל מה שנותר לי מהן הוא שיר אחד, או מיקסטייפ אחד, או אלבום אחד, או אמן שלעולם יקושר לי למישהו הזה שפעם אהבתי.

היה איש אחד שלכאורה בכלל לא היה חשוב, אבל! הוא הכיר לי את צ׳ט בייקר בלילה קריר.
וזה – זה אחד הדברים הכי חשובים שמישהו יכול לעשות עבור מישהי.

יש את הקטע ההוא שנוגן בפעם הראשונה ששכבתי עם ההוא שהיה הראשון שלי. זה היה שיר על מוות. אני לא חושבת שהוא שם לב לשיר. (מעניין אם הוא עדיין חושב עלי כשהוא שומע את מאזי סטאר. לקול של הופ סאנדובל הוא כן שם לב.)

ויש גם שיר אחד, מסרט אחד, שלעד יהיה קשור באיש אחד שעבורו (אני יודעת זאת) לעד יהיה קשור באישה אחת.

יש אלבומים שזיכרון של ריח, או נוף, או צבע צף ועולה עם הצלילים הראשונים.

ויש את האלבום ההוא של הביסטי בויז שעד היום אני זוכרת את ההלם שנפל עלי אחרי שמיעה ראשונה. (מה לעזאזל שמעתי עכשיו?!)

יש אמנים שמביאים איתם ניחוח של ילדות, של שמחה ותמימות.

יש שירים שהם לגמרי שירים של המשפחה.

ויש את אלו שמזכירים רק קושי ועצב (יש את ההיא שאני מסרבת בכל תוקף לשמוע, כי רק המחשבה עליה מכניסה אותי לחרדות).

יש הופעות שהן ריטואל קבוע בין חברות הכי טובות.

ולפעמים יש לי את הזכות להשמיע למישהו אלבום כמו בלקברי בל. אולי זה יהיה רגע מכונן עבורו? אולי לעד הוא יחשוב עלי כשישמע את גרג דולי?

ויש את הדיונים על מוזיקה שנגררו עמוק לשעות הקטנות של הלילה ויכולתי לקיים אותם בדיוק ככה רק עם חבר ילדות שכבר לא כאן. (הרבה שנים אחרי, אני עדיין חושבת עליך כשאני שומעת את סיגור רוס.)

יש את כל המוזיקה שלא דיברנו עליה, וזאת ששכחתי לשאול מה אתה חושב עליה, וזאת ששכחת לשתף איתי. (שכחתי לשאול אם אתה מכיר את הבלק הארט פרוסשן. מה היית חושב עליהם?)

עולמות שלמים שלא חלקנו.

שם אני מרגישה את האובדן.

——

נכתב בשעת לילה מאוחרת, מתוך געגועים עזים ליותר ממישהו אחד.