על אוכל, מוסר ורגשות אשם.

בין שתי הרשומות האחרונות, עברו חודשיים.
עכשיו, אחרי ימים בודדים, אני מוצאת רצון לכתוב שוב.

קטמנדו המהממת.
עומס של צבעים, ריחות, מוצרי צריכה, רחובות צרים, מסעדות, פאבים, אטרקציות תיירותיות, סטופות, שווקים, כיוונים. חיים.

דבר אחד חסר לי.
אוכל טבעוני. אוכל טבעוני עם חלבונים.

החוסר הזה משבש לי את האיטיות, את הרוגע.
אני בסוג של חוסר שקט, סוג של מוֹד הישרדות. בכל רגע אני חושבת על אוכל. גם אחרי שמצאתי משהו לאכול, אני לא מסופקת. רעב בלתי נשלט. לא, אני לא לפני מחזור.
זכור לי שקראתי שבנפאל יש אחלה אוכל. כנראה שאלו שכתבו את זה הם אוכלי בשר.
אם חשבתי שהודו קשה לטבעוניות, נפאל מתגלה כקשה יותר.

רגע. הודו קשה לטבעוניות?
כן. הודו היא סוג של גיהנום לטבעוניות. גיהנוםצ'יק.
כל מי שיספר לכםן אחרת הוא או לא טבעוני ולא מבין, או חי בהכחשה כדי שלא להתמודד עם הבעייתיות בלטייל כטבעוני בהודו.

הודו היא גן עדן לצמחוניות.
המון מנות צמחוניות. שפע עצום. אפילו במק'דונלדס יש אופציות צמחוניות.
והנה עוד פלוס – מוצרים שמכילים ביצים אינם נחשבים צמחוניים.
על מוצרי מזון שנמכרים באריזה יש סימון – נקודה ירוקה או נקודה אדומה. נקודה ירוקה משמעותה מוצר צמחוני (שגם אינו מכיל ביצים). כמו סימון הכשרות אצלנו, זה עוזר לברור מיידית מה בשרי ומה שאינו. גן עדן לצמחוניות.
סימון הנקודה הירוקה/אדומה נפוץ גם ברשתות מזון מהיר וגם בתפריטים במסעדות שמגישות גם בשר.
אחרי שביררת שהמנה צמחונית, נשאר רק לברר שהיא אינה חלבית. כאן מתחילה הבעיה.
ראשית, חלב ומוצריו נחשבים למזון האלים. לכן מוסיפים רכיבים חלביים כמעט בכל מנה.
שנית, ברוב המקומות אין הבנה של המושג 'חלבי', 'dairy'.

כל נגזרת חלבית עומדת בפני עצמה:
גהי – Ghee – חמאה מזוקקת.
דוּד – Doodh – חלב.
מלאי – Malai – שמנת.
דאהי – Dahee – יוגורט.
פאניר – Panir – גבינה.

בכל פעם שאני מזמינה מנה, אני מציינת – נו דוד, נו מלאי, נו דאהי, נו פאניר. ועם גהי – אפשר לציין עד מחר. יהנהנו ויגידו לך כן, כן.
העובדה היא שגהי הוא השמן שאיתו מבשלים כמעט כל דאל או קארי ואף אחד לא יכין דאל במנה קטנה במיוחד בשבילך. הרי מכינים אותו בסירים גדולים. רוב רטבי הבסיס מוכנים גם הם מראש ואליהם מוסיפים את הרכיב המרכזי והתבלינים.
תמיד אפשר לבקש גם ללא גהי. סביר להניח שהמלצר יגיד בסדר. לרוב, זה לא באמת יהיה בלי גהי.

כאינדופילית וכבשלנית אוכל הודי, ידעתי את זה מראש.
עוד בארץ החלטתי שבנוגע לגהי, אני משחררת. ברוב המנות זה קיים, אבל בכמויות קטנות (כמו שאנחנו מבשלים בשמן זית, לדוגמה).
כשהגעתי להודו, הבנתי שגם אי הבנות וטעויות יקרו.
אני יודעת איך לא להזמין מנות שמבוססות על רוטב חלבי או על פאניר, אבל לעיתים, למרות שציינתי בלי, אקבל מנה עם פאניר מגורר מעל או עיטור של שמנת. מה אז? מה אני עושה עם זה?

עבורי, יש שלוש סיבות לטבעונות:

  1. חמלה.
  2. אקולוגיה.
  3. בריאות.

מבחינת חמלה, אין דבר כזה חלב שהוא "בסדר". החלב שייך לעגל. כמו שאישה מפיקה חלב רק כאשר היא יולדת וכל עוד היא מניקה, כך הפרה. מבחינתי, להשתמש בחלב (גם אם מעט), המשמעות היא גזל.
מבחינה אקולוגית, הבעיה היא התעשיה, המשקים הגדולים וכמות הצריכה. מספיק שנצמצם משמעותית מהצריכה והבעיה כבר לא תהיה בעיה. בהודו, חלק ניכר מהחלב מקורו במשקים קטנים ומקומיים. אין מדובר ברפתות. מכיוון שגם ככה עסקינן בכמות קטנה שהגיעה לצלחת בטעות – אין שום בעיה עם אכילת המנה. יתרה מכך, לזרוק מזון זה ההפך הגמור מאקולוגי ופשוט לא מתקבל על הדעת.
מבחינה בריאותית, לא יגרם שום נזק מכמות קטנה של חלב (או ביצים, או בשר למען האמת) ולכן אין שום בעיה באכילת המנה.

נכון להיום (חמישה חודשים בטיול),עד כמה שהבחנתי, היו 3 פעמים שבהן קיבלתי מנה עם קצת פאניר ופעמיים שקיבלתי מנה שזיהיתי שיש בה ביצים (לפי הטעם).
במנה שיכולתי להוציא את הפאניר, הוצאתי אותו ואכלתי את המנה.
במנה שלא יכולתי להוציא אותו (מגורר מעל), אכלתי את המנה.
במנות עם הביצים ניסיתי לאכול. בחיי שניסיתי. אכלתי חלקית, עד שלא יכולתי.
גם במנות החלביות, היה לי קשה. מעבר לעניין העקרוני, מי שאינה מורגלת באכילת מוצרים מן החי תרגיש בהבדל מיד. ההבדל הוא, עבורי, שיש לזה טעם מלוכלך. קשה להסביר את זה. אני לא יודעת אם זה רגשי או רק עניין של הרגל. ככל הנראה שילוב של השניים. שורה תחתונה, זה לא טעים, זה דוחה ויש לזה טעם מלוכלך.

אז למה לאכול את המנה ולא לזרוק, או להחזיר אותה?
לזרוק אותה נשמע לי לא הגיוני בכלל. בהודו, או בישראל. בזבוז מזון הוא רעה חולה של העולם המערבי. הוא פריבילגיה של עשירים והוא עומס על המערכת האקולוגית.
החלב כבר נוצל. הוא לא נוצל כי ביקשתי לצרוך אותו. הוא נוצל כי היתה אי הבנה.
להחזיר מנה, זה שווה ערך ללזרוק אותה. זה גם מאוד מאוד לא מקובל. להבדיל מבעולם המערבי, בו מחזירים מנה גם על תיבול לא מדוייק, כאן לא מחזירים מנות. המלצרים גם לא יקבלו מנות חזרה.
אני יכולה ללכת עם הראש בקיר, להלקות את עצמי ולזרוק את המנה. אבל מה התועלת בכך? ברצינות, אני לא יכולה לחשוב על תועלת בכך.
זה מצב מבאס מבחינתי. זה אומר שאכלתי אוכל שלא היה לי טעים, שהכנסתי לגוף שלי חומרים שאני לא מעוניינת להכניס אליו. זו אכילה שמשאירה אותי בתחושת גועל.
אם אחפש במצב הזה פלוס – הוא גורם לי לחשוב שוב ושוב על הבחירה שלי, על הדרך שלי. מתי הדרך שלי עלולה להפוך להלקאה עצמית. לבחון מחדש עד כמה חשובה לי הדרך לעומת נוחיות.
נאלצתי להתמודד עם המצב הזה (של אכילת מנה שמכילה מן החי) 5 פעמים בחמישה חודשים. זה לא סוף העולם. זה עדיין לא אומר שהתחלתי לחפף בטבעונות. יש הרבה מאכלים בהודו שהייתי שמחה מאוד לטעום שוב, אך הם לא באים בחשבון. המממ… מלאי קופתה. אפילו צ'אי אמיתי לא שתיתי. חמישה חודשים בהודו בלי לשתות צ'אי? ממתקים הודים, שעלי הם חביבים מאוד, נשארים בגדר חלום. חלמתי לילה אחד שאני לא מצליחה להתאפק ואני אוכלת (מה זה אוכלת? טורפת בהיסטריה) ראס מלאי ומרגישה רגשות אשם אחר כך.
למרות שבגלל הטבעונות אני מפספסת חלק מהחוויה ההודית, אני שלמה עם הבחירה להמשיך ולא לוותר ולהתפתות לאכול את כל המאכלים שזכורים לי לטובה.

נחזור לנפאל.
כאן הכל בשרי. ואם לא בשרי, אז על בסיס גבינה.
בהודו היו הרבה אופציות, פשוט הייתי צריכה לדאוג שלא יוסיפו להן מוצרי חלב. כאן, במקרה הלא בשרי, הבסיס הוא חלב.
גם כשהזמנתי דאל בהט צמחוני (אורז עם עדשים), המקביל הנפאלי לטאלי, קיבלתי אורז שבושל בטונות של גהי(?) או חמאה(?) והיה לו טעם של ריח של כבשים. בחילה.

זה רק נדמה לי או שהם שרים על דוסה ועל סמוסה? פאק, אני רעבה.



ביומיים הראשונים חיפשתי מסעדות שמומלצות בהאפי קאו (אפליקציה למסעדות צמחו-טבעוניות) ולא מצאתי אותן, למרות שהגעתי (לכאורה) למקום שמסומן במפה. עומס של שילוט, רחובות צרים שמקשים על הכלת המרחב העמוס הזה. רעב שמקשה על סבלנות.
נשאר לאכול מומו וסלט, טעימים ככל שיהיו, הם לא משביעים ולא מספקים לי חלבון.
אני רעבה וחסר לי חלבון. לא כי אני טבעונית, אלא כי אני לא נמצאת בחברה שופעת באפשרויות קולינריות. אכלתי בכל יום. אכלתי טבעוני בכל יום (חוץ מהאורז המסריח הזה). אבל הו, כמה זה פתאום נהיה לי קשה לעומת הודו. חלק מהקושי טמון בכך שכל המסעדות כאן הן סוג של מסעדות מערביות. לא דאבות כמו בהודו. רובן נמצאות בחצר אחורית או בקומה שניה וקשה להתרשם מהן לפני שנכנסים אליהן (מה שגורם לי לא לרצות להיכנס).

ביום השלישי יצאתי לצוד כספומט עובד. שמעתי שקשה למצוא כאן כספומט עובד, בעיקר כזה שמכבד מאסטרקארד. לפחות יש כאן הרבה כספומטים. הרבה שלא עובדים, אבל יש הרבה. בעודי מחפשת שילוט לכספומט, התחלתי לזהות שילוט למסעדות שמצהירות שיש להן אופציות טבעוניות. איפה הייתן עד עכשיו? פתאום מתגלה מסעדה שחיפשתי במשך יומיים. ועוד שלט, ועוד אחד.
משהו קצת נרגע. אני יודעת שיש אוכל טבעוני. אבל עדיין לא אכלתי מנה משביעה ומספקת. ואני מרגישה את החוסר הזה של החלבונים. אני לא מפסיקה לחשוב על אוכל – לכן הפוסט הזה.
אולי זה גם בגלל המעבר. לוקח זמן להתרגל למקום חדש, לגלות את המקומות שמספקים לי מה שאני אוהבת וצריכה.

יש לי תחושה שלא טבעונים ישבחו אותי על הגמישות החלקית ושטבעונים יבקרו אותי על הוויתור בנוגע לגהי ועל הגמישות באכילת מנות חלביות שהגיעו בשל חוסר הבנה.
אולי אלו פשוט שני קולות בתוכי שנאבקים בין ההבנה שאני לא מתכוונת להלקות את עצמי (כבר מזמן ויתרתי על ה"צורך" הזה), לבין החשש שיש כאן חיפוף.
אני בודקת את זה בתוכי כל הזמן, ולא בטוחה מה התשובה.

כרגע, למרות שאכלתי לא מעט היום, אני רעבה. אוכלת עוגיות אוריאו שוקו טבולות בחמאת בוטנים. זה לא פיתרון לטווח ארוך. מקווה לבדוק עוד שתי מסעדות מחר. אולי אמצא שם אוצר. אם לא, אצטרך לזוז מכאן מהר לכיוון פוקרה. בתקווה ששם המצב יהיה טוב יותר.

הלכתי לחלום על חלבונים. או לפחות על טאלי.

IMG_1068

2 תגובות בנושא “על אוכל, מוסר ורגשות אשם.

  1. את אהובה חכמה רגישה וטובת 💓….
    נשמע מסע רציני של התמודדות בקטמנדו ובהודו
    נשמע שאת צועדת בדרכך בגאון
    אוהבת אותך

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s