פאוזה ב(אנ)הולי לאנד

חודש בישראל.
בירוקרטיה. סידורים. חברים, חברות, משפחה.

בירור לגבי דרכון אירופאי – חפרתי במסמכים. ביררתי. התייאשתי. בן דוד שלי החליט לטפל  בזה וכך נחסך ממני (לפחות בינתיים) להתמודד עם הבירוקרטיה הזאת. הסיכויים להוציא אזרחות נעים בין אין סיכוי בכלל לבין 99% שכן. תלוי את מי שואלים.
ענייני מס הכנסה – נכנסתי לאתר. חטפתי בלקאאוט. רק מלראות טפסים אני חוטפת חום וחרדה. מה הקטע? מה בטפסים ובירוקרטיה גורם לכזה קושי? למה זה משתק?
רשיון לקטנוע – מקווה להספיק לעשות. נראה שלא אספיק.

החלטה שהצלחתי לעמוד בה – צמצום נוסף של רכוש.
עד עכשיו הסתובבתי עם תיק גדול (הבית) ותיק קטן יותר (המשרד). בשביל בית ומשרד זה מאוד מינימליסטי. בשביל נדודים, למדתי שזה מסורבל. בכל מעבר להסתובב עם שני תיקים זה מגביל והטיסות יקרות יותר.
התחדשתי בתיק ששמעתי עליו מספיק המלצות. אמור להתאים כתיק עליה למטוס. 46 ליטר. זהו.
כשיצאתי למסע הזה החלטתי לא להשקיע בתיק חדש, כי היה לי תיק ישן שהיה תקין לחלוטין ונוח להעמסה על הגב, אבל הוא לא נוח מבחינת סידור פנימי. להערכתי הוא היה כ 55 ליטר. עליו נוסף עוד תיק שבו סחבתי את הלפטופ, האייפד, המצלמה ועוד.
אחד השיקולים לא לקנות תיק חדש היה שאין צורך לקנות. אם יש משהו תקין – אין סיבה לקנות ולהוסיף עוד ייצור וזיהום בעולם. אבל… אולי אני יכולה לפרגן לעצמי בתיק חדש, אחרי שלא רכשתי תיק במשך 20 שנים? נראה לי שהמנעות מקניית תיק למשך זמן כ"כ רב היא ראויה ובעולם דמיוני הייתי מקבלת איזה פרס קטן, אולי עוגיה. אפשר להתקדם הלאה. התיקים הישנים (והטובים!) הועברו הלאה לחברים והתיק החדש הוא איכותי ומגיע עם אחריות לכל החיים, כך שאני מקווה שהוא ישרת אותי נאמנה לתקופה ארוכה.
אז איך מכניסים את כל הרכוש הזה לתיק אחד קטן יותר?
ראשית, החלטתי לוותר על המצלמה. המצלמה – ניקון D90 עם שתי עדשות. היא מצלמה מצויינת, והעדשות קטנות יחסית. אבל היא משקל והיא מקום. אחרי שבעה חודשים של נדודים, במבחן המציאות – לא השתמשתי בה כמעט. הנייד נותן תמונות טובות בשביל תיעוד זכרונות (למרות שהרבה פחות איכותיות מהניקון), וגם כשהחלטתי לצלם בניקון, לא טרחתי להעביר את התמונות למחשב ולפתוח אותן. הניקון לא תמשיך איתי הלאה.
שנית, הבנתי שלהסתובב עם בגדים שמתאימים לכל מזג אוויר זה פשוט לא מציאותי, ומכבידים על הגב וגם על הנפש. לראות בתיק את הסוודר שתופס מלא מקום כשבחוץ יש 30 מעלות זה פשוט מייאש. יש ביגוד שיכול להתאים לרוב מזג אוויר (בשכבות). יצא שכמעט בכל גסטהאוס שעזבתי, השארתי בגדים שלא היה להם שימוש, או שהיו כבדים מדי. עדכנתי בריספשן שהם יכולים להעביר את הבגדים הלאה. כשהייתי צריכה, קניתי קרדיגן שליווה אותי 4 חודשים. לעת עתה, אנסה לשמור עליו ופשוט אעלה איתו לטיסה. אם ארגיש שהוא מכביד עלי, אעביר אותו הלאה. חוץ מזה הוא נותן לי תירוץ להשתמש במילה קרדיגן. איזה כיף.

שמתי לב למשהו מוזר(?) מעניין(?). אנשים פנו אלי בענייני עבודה עכשיו שאני כאן בארץ. הפניות נעשו בווטסאפ או בטלפון. אז… למה בעצם דווקא כשאני כאן ולא כשהייתי בהודו? יש איזה מחסום שמקשה על א/נשים לפנות אלי כשאני לא פה. אפילו שצורת הפניה היא בדיוק אותה הצורה. אז קודם כל – איזה כיף לקבל עבודות. אבל חשוב לי להבהיר:
אני עובדת תוך כדי תנועה.
אני מקבלת עבודות גם כשאני בהודו. גם כשאני בפראג. גם כשאני בלונדון וגם כשאהיה בקוסטה ריקה וויאטנם.
אז אם יש לכםן עבודה בשבילי – דברו איתי. בשביל זה יש ווטסאפ. והפלא ופלא, יש שם אפשרות גם לשיחות וגם לשיחות ווידאו אם ממש בא לכםן.

דבר נוסף ששמתי לב אליו ועדכנתי במיפוי הצרכים שלי – אני מתפקדת הרבה יותר טוב במזג אוויר שנע בין 15 ל 25 מעלות. כל מעלה מעבר לכך, מאיטה אותי, גורמת לי להיות פחות פעילה וכתוצאה מכך מעוררת דיכאון. לא יודעת איך שרדתי 40 שנה במזרח התיכון, אבל זה מסביר לי כמה דברים. כדי להיאבק בדיכאון אני צריכה אור, אוכל טרי ובריא, פעילות גופנית. אני לא פעילה בחום וזה משפיע עלי לרעה.

אז מכאן, ממשיכה לאירופה. חוזרת לנדוד.
האמת שגם בארץ נדדתי. מצפה רמון-תלאביב-טבעון. וכמה נקודות באמצע.
ישנתי על ספות או מיטות אורחים נפתחות. שמרתי על בתים וטיפלתי בבעלי חיים בתמורה. נדרשתי להתמודד עם בקשת עזרה וטובות מחברות ומשפחה.
חשש שהיה לי מחזרה לארץ היה שאאבד את האומץ, או אולי את המומנטום. שאשכח איך מתגלגלים. או שאשכח שאני יכולה להתגלגל.
כמובן שהחששות האלו מתקיימים בתוכי. אירופה יקרה. איך אתנייד ממקום למקום. איפה בכלל אהיה. אני יודעת שאני מתחילה בפראג אצל חברה טובה. יודעת עוד שיש לי כרטיס להופעה של דיימון אלברן בהמבורג בתחילת יוני. כרטיס לניל יאנג ובוב דילן באמצע יולי בלונדון. חוץ מזה אני לא יודעת כלום. לאן אמשיך משם?

שוב יוצאת אל הלא נודע.
יש דברים שלא הספקתי לעשות או לקנות. לא נורא. אעשה או אקנה בהמשך, או שאסתדר בלעדיהם.
הכל הרי מסתדר.

 

 

6 תגובות בנושא “פאוזה ב(אנ)הולי לאנד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s