יונייטד קינגדום

אז עבר מלא זמן מאז שעדכנתי פה.
מעניין למה. לא בטוחה שאני יודעת. אולי, אולי כי הרגשתי שאלו פשוט החיים עצמם.
בראש, ולפעמים קצת על הנייר ועל גבי דפי הגוגל דרייב עלו רעיונות לרשומות על החיים כאישה נוודת, ועל נוודות ואקולוגיה, והיתה גם רשומה שהיתה אמורה להסביר לעצמי מה עושה הופעה לטובה (בעקבות שלל ההופעות שזכיתי לראות). אבל אף אחד מהרעיונות האלו לא הבשילו לכדי פוסט, כנראה שזה לא מספיק חשוב לי כרגע.

בפעם הראשונה מאז שהתחלתי את המסע הזה, אני מרגישה שייכת. סוג של. הרי ברור שאני זרה כאן. אבל הכל זורם לי בטוב, ועד שלא שומעים אותי מדברת לא מניחים שאני זרה. והאמת שגם כששומעים את המבטא, לא תמיד מבינים שאני לא גרה כאן. יש בזה שקט. כשאת לא בולטת כזרה.
ואיפה זה בכלל כאן?
הייתי כמעט שבועיים בלונדון, שבוע וחצי באדינבורו, שבוע וחצי בליברפול, שבוע בקארדיף ועוד שבוע וחצי בבריסטול. מחר אני בדרך חזרה ללונדון. אני מתרגשת מלונדון, מסתבר. אבל לונדון יקרה, ובמילא לא אשאר.

 


בפעם הראשונה מאז שהתחלתי את המסע הזה בא לי להשאר. לא יודעת אם לייף טיים, אבל בא לי לגור כאן. זה לא שהממלכה המאוחדת היא מושלמת. היא רחוקה מכך. אבל יש פה משהו שמתיישב עלי ממש טוב. אולי אלו הראספבריז (נראה לי שאני יכולה להתקיים עליהם בלבד) ואולי זה הג'ין אנד טוניק. או שזה שילוב של מזג האוויר הנעים בד"כ יחד עם אמנות ופארקים.

בחודשיים שלא עדכנתי כאן, יצא לי לעבוד לא מעט (יחסית אלי), וזה נחמד. אפשר לומר שאפילו כיסיתי את החודש האחרון במלואו. אבל זה לא מספיק. לא כל חודש הוא חודש מאוזן, ובכלל – אני רוצה להרוויח. לא רק להתאזן.

כדי להתבסס כמו שצריך, אני צריכה לחזור למדינה שהמחיה בה זולה יחסית. כמובן שיש את הודו, אני בטוחה שאני אחזור אליה בקרוב, אבל לעת עתה, בחרתי בוייטנאם. 20 שנים מאז שהייתי בוייטנאם, ולמרות שהיו לי חוויות ממש טובות שם, היה גם הרבה פספוס בגלל שטפונות וקוצים בתחת של בת 22. גם בגלל שהיתה לי ויזה לחודש בלבד. ביום חמישי אנחת בהו צ'י מין סיטי עם ויזה ל3 חודשים, ואני מקווה לזוז שם לאט.
פתאום אני מבינה שלא עשיתי שום מחקר מקדים על וייטנאם. איך מתנהלים שם עם כסף? איפה כדאי לעצור? איך מתניידים? בכלל, עוד לא הספקתי לקנות פילטר למים ולא טרחתי לבדוק ענייני חיסונים (נו, יש משנה שעברה). לפחות בדקתי שהביטוח מכסה אותי. לרגעים קצרים זה מלחיץ אותי, ואז אני נזכרת שהכל מסתדר, שאנשים פחות סגורים על עצמם ממני מסתדרים, שאני אלמד כשאגיע. וואו, פתאום כבר בא לי להגיע. רגע, בכלל לא דאגתי לארוחה טבעונית בטיסה ולא הוצאתי דולרים (איפה מוציאים פה דולרים בכלל), ויש לי תמונות פספורט? אני צריכה להדפיס את ההפניה בשביל הויזה. בטוח אני שוכחת משהו.
כן, אני שוכחת להירגע ולנשום עמוק. מצד אחד אני אדישה לגמרי, מצד שני כשאני שמה לב לאדישות אני נלחצת מהאדישות.
יאללה, יש לי עוד שלושה ימים להנות בלונדון, ללכת למיוזיקל, לשתות ג'ין אנד טוניק, לאכול ראספבריז ללכת לגלריות, להסתובב ברחובות.

סוף מסע אירופה, שגם הוא התחיל בלי יותר מדי תכנון, התגלגל כמו שהתגלגל, החליף כיוון כמה פעמים תוך כדי.

רציתי שיצא מזה פוסט עם יותר עומק ומשמעות, אבל לפעמים ככה אלו החיים, הם פשוט קורים ואין תובנות מיוחדות, אין עומק חריג.
אין צורך לצעוק את שחסר לי, כי לא חסר לי.

נ"ב
אם יש לכםן איזה בחור בריטי עם דירה בלונדון שמחפש כלה מהלבנט – שדכו לי אותו. זה יסגור לי 3 פינות במכה אחת. תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s