עייפות של שנה בדרכים

שנה.
שנה של נדודים. של חיים מתוך תיק גב.
של שינה באוטובוסים, רכבות, חדרים משותפים, חדרים פרטיים, ספות של חברות.
שנה של להתעורר ולא להיות בטוחה באיזו מדינה אני ואיזו שפה מדוברת ברחוב.
אני עייפה. מחפשת שוב, מקום להתקע בו לחודשיים. למי יש כוח לזוז כל הזמן?
מאז פברואר לא נשארתי במקום אחד יותר מ-3 שבועות. לרוב זזתי אחרי שבוע או עשרה ימים.

אני עייפה.
אולי זה הג'ט לג מהגיהנום שנפל עלי במעבר מאנגליה לווייטנאם. אולי זו העובדה שאת המעבר הזה עשיתי כשאני עדיין מקוררת. אולי זה השינוי המיידי בשעות האור. משקיעה סביב תשע בערב לשקיעה קצת לפני שש בערב. אולי, כמו בתחילת השהות בקטמנדו, היעדר של אוכל מזין.
(נוט טו סלף – כשאת מנסה לברר מראש אם המדינה היא ויגן פרנדלי, אל תסתמכי על מידע מאנשים שאינם טבעונים. גם על טבעונים לא תמיד אפשר לסמוך בהקשר זה.)

וייטנאם לא מפנקת אותי.
הבדידות פתאום מורגשת חזק יותר. קשה יותר.
נזכרת שכל מעבר אצלי הוא דרמה קטנה. אז המעבר הזה הוא פשוט דרמה קצת פחות קטנה.
דרמה שתמיד גורמת לי להתכדרר קצת לתוך עצמי, עד שארגיש יותר בטוחה במרחב:

יום ראשון – טיול קצר מאוד ברחובות הסובבים. בלי לאבד את הדרך, בלי לאבד כיוון.
יום שני – להרחיב קצת את המעגל.
יום שלישי – להרחיב ולגלות אוכל בריא. ואיך אומרים צמחוני / טבעוני בוייטנאמית.
יום רביעי – לאכול אוכל רחוב מקומי.

נדמה לי שהבנתי איך חוצים פה את הכביש.
פשוט, בנחישות, מתאבדים על זה.
אה, כן. הרכבים באים מצד שמאל, לא מצד ימין. הקטנועים באים מכל כיוון. גם כשיש לך אור ירוק אין לך ממש זכות קדימה. מכוניות לפעמים יעצרו. קטנועים לא.
נדמה לי שהבנתי את העיקרון.

ובכל זאת. אני כבר כמעט שבועיים פה. עברתי מהו צ'י מין לדלאת. שום דבר לא מלהיב אותי. אני פשוט צפה בתוך הזמן שעובר פה. אפילו מפתחת אדישות. אני זזה מתוך הרגל, למקום הבא.

 

הנוף יפה כאן, כשלא גשום.
תמונה יפה שתשכנע שממש מגניב להיות נווד דיגיטלי. אין כמו מכירת אשליות באינסטגרם.

שיחת טלפון עם לקוחה פוטנציאלית. היא מתלהבת מדרך החיים – "את מגשימה את החלום". ואני חושבת לעצמי… איזה חלום? לזוז בלי הפסקה, לבד, ללא רשת תמיכה?
החלום שלי הוא להיות חופשיה. החיים האלו נותנים חופש רב, אבל לצורת החיים הזאת יש מחיר יקר. בימים אלו, אני בעיקר מרגישה את המחיר שנגבה ממני.

מזכירה לעצמי שזה גל, שזה עוד רגע עובר. זה תמיד עובר. ואחריו אהיה חזקה יותר ויציבה יותר ובטוחה יותר. איזה אושר זה יסב לי. אני פשוט רוצה כבר להיות שםםםםם. אחרי זה.

69814334_378943243020475_4338755161892585472_n

 

 

אני חושבת על הודו. איזו מנחמת ההודו הזאת. שוכחת מזיהום האוויר ומתגעגעת.
אני חולמת על אוכל הודי. אוכל רחוב הודי.
משהו שכתבתי עוד בליברפול (נדמה לי):


נזכרתי עכשיו בפקורה תרד שהייתי אוכלת קבוע אצל ההוא ליד המיין גהת, קבוע – חוץ מבימים שהוא לא היה פותח.
וגם באלו טיקי צ׳ולה שהייתי אוכלת כל ערב בעגלה שהיתה מתמקמת די קרוב לדוכן של המומו ב50 רופי בלקשמן ג׳ולה.
ובאופן טבעי נדדה מחשבתי לסמוסות ולקצ׳ורי, שהייתי לוקחת איתי חזרה לחדר ולפעמים היו לי עיניים כ״כ גדולות שלא הייתי מצליחה לסיים. למחרת הייתי נותנת את השארית לפרות שלמטה.
והמסאלה דוסה. כן. עם הצ׳אטני קוקוס.
לו הייתי יכולה, הייתי מתחתנת עם צ׳אטני קוקוס.
גם האידלי שהייתי אוכלת בבקרים על הנהר בהאמפי.
והמדו וואדה, שגם אותו הייתי מטביעה בסאמבר ובצ׳אטני קוקוס.
אה, לו הייתי יכולה, הייתי מתחתנת עם צ׳אטני קוקוס.

אני חושבת על הודו, אבל גם חושבת שהודו שם, לא זזה לשום מקום (טוב, אולי קצת צפונה, לתוך היבשת).
אני חושבת גם על השיעור הזה שבאי-הנוחות שנחתה עלי. על הפעלת כוח כדי להאט ולא לברוח למקום מוכר.
הודו שם, אבל למה לא להמשיך לבדוק את וייטנאם ואת לאוס ואולי אפילו, חס וחלילה, את תאילנד? הודו שם, בהמשך. בין אם באוגו… (שיט, אנחנו כבר בספטמבר), בין אם בינואר. תמיד אפשר לברוח להודו.
הנה אתגר – התמודדות עם אי נוחות, עם התמדה. אולי אחליט להתעקש להצליח.

תיעדתי קצת את מצבי הרוח המשתנים שלי בסדרת איורים קצת חפיפים, אבל הם חביבים בעיני:


מחר אמשיך באוטובוס לילה להוי אן. אולי הוי אן תהיה טובה אלי. מקווה.
לוקחת אוויר, נושמת עמוק. יאללה. למקום הבא.

4 תגובות בנושא “עייפות של שנה בדרכים

  1. אני אוהבת אותך נליני. את כל כולך ואת הכנות שלך והפשטות והכישרון הגדול. שולחת חיבוקים גדולים. וכן, גם אני מזכירה שיש לך פה בית. לא במובן של הקירות והחלונות, כמו בשפה, ההומור והמלאנתלאפים אנשים שאוהבים אותך. מכירים אותך, את מי שהיית ומי שאת יכולה להיות ואוהבים אותך בדיוק כך

    Liked by 1 person

  2. מהממת… כן הגלים האלה מאתגרים אבל גם זה שיעור. אין תשובה אחת נכונה או ברורה. זה זן. פשוט להיות בסוף יש תשובות. מתגעגעת… גאה בך. גבי

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s