מרישיקש לקטמנדו – סיפור מסע.

סיפור נסיעה. סיפור מסע.
מרישיקש לקטמנדו ב56 שעות.

אני אוהבת לטייל אוף סיזן.
לטייל מחוץ לעונה אומר טיול זול יותר – מחירי החדרים יורדים קצת.
זה אומר לפגוש א/נשים שהם קצת מחוץ לטיול אוטומטי. חלקן גרות במקום, אחרים נשארים לקורס ארוך ויש כאלו שבמערכות יחסים עם מקומיים, יש את אלו שפשוט פחות מתכננים מראש ולא ידעו שהם מגיעים מחוץ לעונה ויש כאלו כמוני.
לטייל מחוץ לעונה אומר שמזג האוויר לא "אידיאלי". למי איכפת מאידיאלי? אני אוהבת שקריר.
לטייל מחוץ לעונה, לטווח ארוך, אומר להכיר יותר מקומיים. לגלות יותר מקומות קטנים – כי הרבה מהרעש וההמולה מתפוגגים וניתן לשמוע ולראות דברים שנעלמו בתוך כל אלו.

בשלושת הימים האחרונים ברישיקש, היה מזג אוויר די מדכא. נתקענו בתוך ענן שלא זז וכבר ממש רציתי לזוז הלאה. אני אוהבת קור, אבל צריכה גם את אור השמש. במילא עוד רגע אני צריכה לאפס את הוויזה.


אני צריכה לצאת מהודו עד סוף החודש (השנה, העשור), וכך החל לו סיפור מסע.
איטי ונעים ונחמד וארוך.
איך אגיע לקטמנדו?
אפשר באוטובוס לדלהי ומשם טיסה.
אפשר גם בטוקטוק להארידוואר ומשם אוטובוס לוקל לעיירת הגבול בנבסה, להמשיך את מעבר הגבול בעזרת טוקטוק ובנפאל להחליף טוקטוק שיביא אותך לתחנת האוטובוסים בעיירה הקרובה – מאהאנדרנאגר, ולהמשיך ממנה באוטובוס לקטמנדו. סה"כ, אם מצליחים לתזמן את הכל בדיוק – יש מצב להצליח לעשות הכל תוך כ40 שעות.
אבל לי לא לחוץ בזמן ובטח לא לחוץ לי לתזמן הכל על הקשקש, למרות שכן לחוץ לי מבחינת לעשות את כל המעברים לבד, כאישה, בתקופה שכמעט ואין תיירים נוספים על הקו. בעצם, יש סיכוי קלוש שאפגוש מישהו מערבי על הדרך, ובכל זאת, ממש רציתי לעשות את הדרך הזאת יבשתית. בא לי מסע.

בסופו של דבר, בעזרת חיפוש בקבוצת פייסבוק מקומית, הצטרפתי לקבוצה של 5 נשים נוספות וחלקנו מונית לגבול. הן היו צריכות לעשות "ויזה ראן" – לצאת מהודו ללילה ולחזור כשהתאריך מתחלף.
היינו: אישה אחת סנייאסית מארה"ב, אישה אחרת שלא ברור לי איזה עבודה פנימית היא עושה, מצרפת. אישה נוספת חצי הולנדית חצי ישראלית שחיה ברישיקש כל חורף ומטפלת בחיות מקומיות, אישה ישראלית שמטיילת כבר מעל שנתיים וחיה ברישיקש עם בן זוג מקומי ועוד אישה ישראלית צעירה שחזרה להודו בספונטניות, בעקבות משבר שחוותה וגם אחת – אני. אני לא יכולה לדמיין קבוצה כזאת בשיא העונה, זה הרכב שיכול לקרות רק באוף סיזן.

למרות שמונית זה סיפור יקר יחסית לאוטובוס לוקל, מבחינתי זה היה פתרון מושלם: היציאה היתה מלאקשמן ג'ולה ולא נדרשתי לנסוע להארידוואר. החברה היתה מעניינת, ולמעשה התחברתי עם שתי הישראליות בימים שעברו בין היום שקבענו לנסוע יחד ועד יום הנסיעה עצמו. היו לי שיחות מדהימות עם שתיהן. עם כל אחת לחוד וגם עם שתיהן יחד. אני ממש שמחה שפגשתי אותן.
כן. אני התחברתי לישראליות. לא יאמן.


שתיים מהקבוצה כבר עשו את מעבר הגבול הזה, מה שהקל על כל הפרוצדורה שהיתה מורכבת מ3 תחנות שונות. אחת בהודו (שכללה חקירה קצרה – כמה זמן תהיי בנפאל? למה יש לך שם הודי? במה את עובדת? – אני פאקינג יוצאת מהודו, מה נסגר?) ושתיים בנפאל.
לשמחתי, הקבוצה החליטה להשאר ללילה בנפאל במקום לנסות לחזור עוד באותו היום חזרה וכך במקום לרוץ ולהספיק ישירות לאוטובוס לקטמנדו, נשארתי ללון איתן בגסטהאוס דרכים מוזר ואגרתי כוחות לקראת הנסיעה הארוכה שלמחרת.
למחרת בבוקר מוקדם הן עוזבות חזרה לרישיקש ואני נשארת לבדי. באופן מוזר, אין בי לחץ, דאגה או חשש. אפילו שאני לגמרי לבד, אפילו שאין לי סים מקומי ואין ווייפיי ואין לי שום דרך לתקשר. בעיקר שמחה שבחרתי בדרך היבשתית ושאני מתעוררת לתוך ארץ אחרת – כל כך שונה. נפאל פריפריאלית. הרבה ירוק, פרדות רתומות לעגלות שמובילות סחורה ואנשים במעבר הגבול, פה ושם ילדים, תנועה של אופניים וטוקטוקים שמציעים לקחת אותי לתחנה המרכזית של מאהאנדרנאגר.
יצאתי לשם סביב תשע, בבוקר מלא בערפל, והכל הסתדר ללא בעיה. הטוקטוק הביא אותי לכניסה של התחנה המרכזית, משם מיד מצאתי איפה קונים כרטיס אוטובוס ועכשיו נותר לי רק לחכות 6 שעות עד שיצא האוטובוס.

אז מה אני עושה עכשיו 6 שעות בתחנה מרכזית בחור הזה בנפאל? 

  • אוכלת מנדרינה. 
  • חושבת, אולי הייתי צריכה לבדוק עוד מקום בנוגע לכרטיס אוטובוס? אני אמורה לדעת לא ללכת אוטומטית לקנות איפה שמפנים אותי אליו. זה כבר לא משנה.
  • מנסה להבין מה שואלים אותי בנפאלית. אני התיירת היחידה ומהווה קצת אטרקציה.
  • הולכת לחפש משהו לאכול. מציעים לי אלו פראתה במאה רופי. אני מסרבת. ממשיכה עוד כמה דוכנים ומציעים לי ב25 רופי. לוקחת.
  • מסבירה לנהגי טוקטוק בערך 36 פעמים שאני לא בדרך לגבול, אלא בדרך ההפוכה.
  • מסרבת לתחנונים של קבצנים.
  • מנסה לתקשר עם אישה מבוגרת. היא מציעה לי חצי מנדרינה. אני מציעה לה שוקולד. יחד, אנחנו הולכות לשתות צ'אי.
  • סלפי עם מוכרת הצ'אי (לצערי אין לה ווטסאפ, אז היא לא שלחה לי את התמונה).
  • שיחה עם אח של המוכרת שיודע אנגלית כי הוא עובד זר בקו הנפט בערב הסעודית ונמצא בחופשת מולדת עד ינואר.
  • קונה צידה לדרך – בננות ומנדרינות.
  • מחפשת סמוסה, מציעים לי ב70 רופי, מסרבת. ממשיכה לדוכן אחר. מציעים לי ב15 רופי, לוקחת.
  • מוצאת את האוטובוס חצי שעה לפני היציאה.
  • האח של מוכרת הצ'אי מגיע לבדוק שהסתדרתי ומצאתי את האוטובוס.

MAHANDERNAGAR FRUIT LADY

יש משהו מהמם במעברי גבול קרקעיים. הפריפריה של הפריפריה. לפעמים הם ממש מלחיצים – לא כיף להיתקע במקום נידח לבד. לפעמים הם משאירים אותי פעורת פה, ולפעמים – ואולי זה תלוי בסטייט אוב מיינד שלי – הם פשוט מרתקים. ישבתי שם וגמעתי את החוויה. תקשורת שאינה תלויה שפה (כי אנחנו לא דוברים את אותן השפות), העדינות שבהתבוננות והקשבה. חווית האוכל בדוכנים מקומיים על אמת (איכשהו, אני תמיד חוזרת לאוכל).

זהו. עכשיו נשאר רק אוטובוס של 22 שעות לקטמנדו.
האוטובוס יחסית נוח, אבל הנסיעה ארוכה והיא מצטרפת לשעות הנסיעה שהיו לי יום לפני כן. אני שמחה שעצרתי לנוח בין לבין. זה ממש עשה את ההבדל מבחינת מסע קשה ובלתי נסבל למסע לא קל, אבל מלא בעניין.

הנסיעה ארוכה והאוטובוס מפוצץ, כמעט כולו רק גברים (היו איזה 2-3 נשים בנוסף אלי), ולא טרחתי בכלל לברר באילו תחנות הוא עוצר בקטמנדו. איכשהו, זה לא הטריד אותי ולא הלחיץ אותי. אף אחד לא הציק לי באוטובוס (אפילו לא בשאלות) והאוטובוס עצר באיזו תחנה שלא הכרתי, אבל די קרובה לטאמל.
מסע של 56 שעות בסה"כ.
יצאתי ביום שישי ב6:00 מרישיקש והגעתי לקטמנדו ביום ראשון ב14:00.

הייתה לי חוויה ממש טובה מבחינת התמודדות, מבחינת איטיות וכן – גם מבחינה אקולוגית וכלכלית.
כל התמודדות כזאת עוזרת לי להתגבר על חששות (והפעם היו יחסית מעט חששות להתמודד איתן). כל התמודדות כזאת גורמת לי להאמין בכוח שיש לי, הגבולות מתרחבים ונראה שיש בדרכי הרבה פחות מכשולים.

עכשיו לאתגר הבא – איך להישאר, שוב, במקום אחד ולא לרוץ קדימה/אחורה למקום אחר.
אני בעיר שאני אוהבת, בהוסטל שאני אוהבת ומכירה ובעיקרון – זו לא צריכה להיות בעיה.

אבל כבר שבוע+ שאין אינטרנט בטאמל בגלל עבודות תשתית. הממשל החליט שהגיע הזמן לטפל בכל הכבלים שתלויים ומכערים את העיר ולכן החלו בעבודות הטמנה של הכבלים. אז בינתיים אין תקשורת באזור שבו אני נמצאת. אני יכולה לעשות הרבה עבודה אוף-ליין, ויש לי סים עם חבילת גלישה בשביל תקשורת ומצאתי היום מקום בצד השני של טאמל אליו עוד לא הגיעו עם עבודות התשתית ובו יש אינטרנט וקפה טוב.
בעוד כ10 ימים אני אמורה להתחיל קורס און-ליין, ומקווה שהכל יסתדר עד אז, אחרת זה עלול להיות בעייתי. מדובר בקורס של חודש וממש קיוותי לעשות אותו בהוסטל הזה, כי יש בו אזור משותף נוח מאוד ואווירה טובה.
כרגע מחכה ומקווה שהכל יסתדר בזמן.
בינתיים נהנית מהצבעים, מהרחובות, מהדאבה המקומית – ווסטרן טאנדורי (אין שום דבר מערבי בדאבה הזאת), מצאתי גם אוכל רחוב מעולה שהוא סוג של פנקייק מעדשים והוא זול בטירוף. הכי קרוב ללביבות שאפשר למצוא.
אני ממש ממש אוהבת את קטמנדו.

2 תגובות בנושא “מרישיקש לקטמנדו – סיפור מסע.

  1. את אשה אמיצה הן במסע החיצוני והן בפנימי של חייך קראתי בענין רב גם כותבת יפה תחשבי אולי אתר שאפשר לקרוא בו את כל הסיפורים שלך? תמשיכי להינות מהמסע שלך. חיבוק
    אבישי

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s