ממשיכה לנסוע

בדקתי.

בפעם האחרונה שכתבתי כאן, השנה היתה  2019. הקורונה כבר היתה, אבל מי בכלל שמע עליה.
את ינואר פברואר 2020 עשיתי בקטמנדו.
האוף סיזן היה מאוד אוף סיזן והיו מעט מאוד תיירים.
בד"כ, העונה מתחילה סביב אמצע מרץ. אבל בפברואר כבר דובר על קורונה, היתה עליה באחוז עוטי המסכות ברחוב (יש שעוטים מסכה כדבר שבשגרה, בגלל זיהום האוויר הרציני בקטמנדו). בקבוצות התרמילאים כבר היו מי שהביעו דאגה ותהו אם לבטל את הטיסה המתוכננת למרץ.

חשבתי לנסוע לבודפשט או וורוצלאב לחודשיים, לפני שאני חוזרת לארץ מטעמי בירוקרטיה. התלבטתי. היו הרבה שיקולים, אבל ענייני קורונה החלו להלחיץ אותי וחששתי להיתקע במדינת עולם שלישי, למקרה שתהיה קריסה כלכלית ומהומות (מי בכלל דמיינה סגרים?) וכך, אחרי יומיים של התלבטויות קניתי כרטיס חמישה ימים קדימה. רגע לפני שהתחיל כל הבלאגן ומחירי הטיסות הרקיעו שחקים, רגע לפני שצריך היה להיכנס לבידוד – מצאתי את עצמי בתל־אביב באמצע פברואר.

אחרי חודש של נדודים בין חברות ואחרי שגירדתי את קצות העצבים של אחותי בדירת החדר שלה, מצאתי דיל טוב בהוסטל על יהודה הלוי, והגעתי אליו ימים בודדים לפני תחילת הסגר הראשון.
את הסגר העברתי עם עוד 2 נוודים דיגיטליים שנתקעו בתל אביב, עם עולה לא לגמרי חדש מברוקלין, עם עובד זר ממולדובה ועם חצי תייר חצי עולה חדש משפילד.
במהלך חצי השנה ששהיתי בהוסטל, ההרכב השתנה ברובו. לפעמים הגיעו אנשים מאתגרים, אבל בגדול זה היה אחלה פתרון: מגורים זולים יחסית, בלי חוזה, בלי הצורך להצטייד בריהוט וכלי מטבח, אמנם ישנתי בחדר דורמז, אבל החדר היה רק שלי.

תל אביב היתה טובה אלי, אפילו שהיתה בחצי כוח. הרבה אלכוהול, הרבה שיטוטים, קצת שירבוטים:


קצת איורים:

6 חודשים בתל־אביב, בקומבינה יחסית זולה וללא התחייבות, הגיעו אל סופם. המקום הושכר לקבוצה גדולה ונאלצתי לחפש מקום אחר תוך 3 שבועות (מתוכם, שבוע וחצי כבר בתוך הסגר השני).
שבוע של חיפושים לחוצים: קבוצות השכרת דירות, קבוצות סאבלט, הוסטלים אחרים.
התעוררתי לתוך מציאות של מחירי דירות וחתימת חוזים. וחרדות. איך אתחייב ליותר מחודש? או נגיד, 3 חודשים? ולמה? מי יודעת מה יהיה בעוד 3 חודשים? איך אעמוד בסכומים האלה?
חצי שנה בתל אביב גמרה לי על הכיס. אפילו שהיה לי דיל ממש ממש טוב בהוסטל.
כבר הייתי מוכנה לגור לא משנה איפה בין מצפה רמון למטולה. וגם שם – הכל יקר, כאילו אין שיתוק מוחלט כבר חצי שנה.
החזרה והשהות בישראל הביאו איתן בריחה וחזרה לתבניות רגילות:
פתרונות סטנדרטיים, היצמדות למסלול קבוע מראש, מסלול "הגיוני". אבל מה הגיוני בעלות המחיה בישראל?
הפחד לצאת שוב לדרך משתק. מי יודעת מה נשאר שם בחוץ? כמה הוסטלים פתוחים בכלל? וכלכלית – כל עוד יש סגר, אין לי ממש הכנסות. אז לנסוע לחו"ל אחרי חצי שנה יקרה בישראל? בלי שום הבטחה להכנסה? כלום?

ובכן. כן.
האמת? הייתי צריכה לעשות את זה כבר באוגוסט, כשהאופציות החלו להיפתח.
כלכלית, זו ההחלטה הכי נכונה.

"מאחור השארתי עיר מתכת
מלפני הדרך מתמשכת
אור זהב בין הערביים
איזה שיטפון פנימי
זורם בתוך תוכי
מתוך הלב אל הלחיים"


אהוד בנאי, ממשיך לנסוע.


חשבתי אם נכון בכלל לכתוב פוסט עכשיו.
מאז שחזרתי לארץ נכתבו ונמחקו פוסטים שמעולם לא פורסמו.
בכל פעם עצרתי את הכתיבה וכשחזרתי אליה, כל מה שכתבתי כבר לא היה רלוונטי.
ועכשיו יש עניין. או לפחות עניין שמתאים לבלוג הצנוע הזה. האמת שכל הקורונה הזאת יכלה להתאים לבלוג הזה. עם ההכרח להאט, להתמודד עם אתגרים לא צפויים. עם פחד.
לא יודעת אם כדאי לעדכן שאני בכלל לא בארץ. לפעמים, זה מונע מא.נשים לפנות אלי בנושאי עבודה. אבל אולי עכשיו כבר קל יותר להבין שאין קשר בין המקום בו אני יושבת לבין העבודה שלי. שגם ככה הכל נעשה בשיחה, במייל, בשיתופי מסך.


הילדה בת 43, יש לה חום גבוה.
היא מובטלת מעבודה ואהבה.

הקשבתי לפודקאסט "שיר אחד" עם אהוד בנאי. שם מסופר על כתיבת השיר מהרי נא.
הוא סיפר שם על שנה וחצי נדודים בתקופה אחרת, תקשורת במכתבים וטלפון פעם בחצי שנה, על הנסיון למצוא את עצמו בתוך החברה, על החיפוש אחר אהבה.

נזכרתי איך הוא ליווה אותי במסע הראשון בהודו ב 1997, שהיה בעצם יותר טעימות ממסע. מתאבן שפתח את התיאבון, שעזר לי לזהות את הצורך הזה בלזוז, לשנות מקום, לשנות נוף, לשמור על תנועה. המסע שהדביק אותי במחלת הנדודים.
אז, שם בהודו, ראיתי איזה קצה של פיסת גלויה קרועה מן המקום שלי.

"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוש ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהנום."
(מתוך "שירים" – ריימונד קארבר, בתרגום עוזי וויל, הוצאת מודן. נמסר לי באוזניה שהטקסט הוא של עוזי וייל במקור.)


ועכשיו, שוב אני בדרכים. סוג של.
אחרי חצי שנה בישראל. חצי שנה שגם בה לא התבססתי, לא השרשתי שורש. תקופת המתנה, תקופת לימבו.
כבר קצת יותר מחודש באיסטנבול.
איסטנבול. כי יחסית זול. כי זה אפשרי להגיע בלי להיכנס לבידוד. כי כשאני יוצאת מהתבנית, אני מבינה שכמו שאפשר לעבור עיר בתוך ישראל, אפשר לעבור לעיר מחוץ לישראל. ואפשר להעביר בה 3 חודשים. בלי התחייבות.
מצאתי דירה יחסית יקרה, עם שותף שהיה איתי גם בהוסטל בתל־אביב. בלב השכונה הכי(?) היפסטרית.
מה זה יחסית יקרה? דירה מרוהטת, אמנם קטנטונת אבל 3 חדרים, כולל אינטרנט יותר טוב ממה שהיה לי בארץ וכולל כל החשבונות, ואחרי המרת מטבעות – 2,700 ש"ח לחודש. כן.
והאוכל? אני קונה בסופר שתי שקיות ענקיות, מלאות של חומרי גלם ואני משלמת בקופה משהו כמו 40 ש"ח.
גם המסעדות זולות יחסית לארץ ואפשר לשבת על ארוחת בוקר טבעונית וקפה ותה ב30 ש"ח כולל הטיפ. וחצי ליטר בירה מקומית מהחבית ב10 ש"ח.
זו עיר ענקית והיא חיה ונושמת.
ענקית, אבל לא מוגזמת. זו כמובן חוויה של זרה בעיר, אבל אני פה כבר חודש וזה יותר מסתם תיירת שבאה לסופ"ש ארוך. יש פה נינוחות באנשים. מחכים בשקט למכונית שחוסמת בזמן פריקת סחורה ואין מי שיתעצבן או יצפצף. אני בשכונה שהיא לא מאוד תיירותית (בצד האסייתי) ואין הרבה אנגלית, אבל אין בעיה להסתדר. קצת תקשורת אנושית במבטים וחיוכים, קצת גוגל טרנסלייט.

כהרגלי, אני לא ממש מטיירת (מטיילת-תיירת). אני משוטטת. למרות שהשוטטות הרבה פחות נעימה עם מסכה, והיא מוגבלת כי מי יכולה לנשום בתוך הדבר הזה? ועדיין, משוטטת. יש ימים שיותר, יש ימים שפחות. מתחילה להבין איפה אני נמצאת בתוך כל הרחובות המרושתים ומלאי בתי קפה, מסעדות, חנויות יד שניה, דוכני בייגל, מאפיות, בתי תה ובקלאווה.

כבר הספקתי לעבוד קצת בזמן שאני פה: שני איורים בהזמנה מיוחדת (מקווה לפרסם אחד מהם בקרוב, באינסטגרם ופייסבוק. לשני אין לי אישור לפרסם), בניה ועיצוב של אתר (שגם אותו אשתף בקרוב) והרבה עבודה סיזיפית של SEO וקידום האתר שלי. אני פנויה מחפשת עוד עבודות, אז כרגיל – אם שמעתםן על משהו… תייגו או תקשרו או תספרו.

בימים רגילים, הייתי כותבת מה ההמשך, מה התכניות או לאן פניי.
אבל אלו לא ימים רגילים. אין לדעת אם העולם יפתח בפני, או שאלו פרפורי גסיסה של מסע. אבל בינתיים, אני בתוך המסע.
מתבוננת. מתרגשת. מפחדת. מתמודדת. גדלה. מתגברת.

2 תגובות בנושא “ממשיכה לנסוע

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s