מרישיקש לקטמנדו – סיפור מסע.

סיפור נסיעה. סיפור מסע. מרישיקש לקטמנדו ב56 שעות. אני אוהבת לטייל אוף סיזן. לטייל מחוץ לעונה אומר טיול זול יותר - מחירי החדרים יורדים קצת. זה אומר לפגוש א/נשים שהם קצת מחוץ לטיול אוטומטי. חלקן גרות במקום, אחרים נשארים לקורס ארוך ויש כאלו שבמערכות יחסים עם מקומיים, יש את אלו שפשוט פחות מתכננים מראש ולא … המשך קריאת הפוסט מרישיקש לקטמנדו – סיפור מסע.

אני כותבת, אחרת אני שוכחת.

אני כותבת, אחרת אני שוכחת. קוף צעיר מטפס בין שלטי עסקים. אני משתאה. מתעוררת בי ההבנה כמה אני זרה כאן. יושבת במקום שאני לא זוכרת את שמו. (אולי בודהה משהו, אולי Heaven משהו. אולי Buddha Heaven. משהו.) יושבת כמעט בתוך הרחוב, עם מרק Veg Thukpa. טעם פשוט ועדין של ירקות ושום ומלח. הערב שבדיוק יורד … המשך קריאת הפוסט אני כותבת, אחרת אני שוכחת.

שגרה זה לא כ"כ רע

ההרפתקאה שהיתה, וייטנאם, עברה. בוודאי שיש לי מסקנות ממנה. איפשהו. מתישהו אתפנה אליהן. אני לא רוצה להגדיר את וייטנאם כטעות. בטוח יש מה ללמוד שם, אבל אין לי מוטיבציה כרגע לברר מה למדתי. לא ויתרתי מהר, ניסיתי, כשלתי. זהו. היה. נגמר. כבר קצת יותר משבוע ברישיקש. איזו רגיעה. הזמן כמו עובר להילוך איטי. היומיים הראשונים … המשך קריאת הפוסט שגרה זה לא כ"כ רע

עייפות של שנה בדרכים

שנה. שנה של נדודים. של חיים מתוך תיק גב. של שינה באוטובוסים, רכבות, חדרים משותפים, חדרים פרטיים, ספות של חברות. שנה של להתעורר ולא להיות בטוחה באיזו מדינה אני ואיזו שפה מדוברת ברחוב. אני עייפה. מחפשת שוב, מקום להתקע בו לחודשיים. למי יש כוח לזוז כל הזמן? מאז פברואר לא נשארתי במקום אחד יותר מ-3 … המשך קריאת הפוסט עייפות של שנה בדרכים

יונייטד קינגדום

אז עבר מלא זמן מאז שעדכנתי פה. מעניין למה. לא בטוחה שאני יודעת. אולי, אולי כי הרגשתי שאלו פשוט החיים עצמם. בראש, ולפעמים קצת על הנייר ועל גבי דפי הגוגל דרייב עלו רעיונות לרשומות על החיים כאישה נוודת, ועל נוודות ואקולוגיה, והיתה גם רשומה שהיתה אמורה להסביר לעצמי מה עושה הופעה לטובה (בעקבות שלל ההופעות … המשך קריאת הפוסט יונייטד קינגדום

פאוזה ב(אנ)הולי לאנד

חודש בישראל. בירוקרטיה. סידורים. חברים, חברות, משפחה. בירור לגבי דרכון אירופאי - חפרתי במסמכים. ביררתי. התייאשתי. בן דוד שלי החליט לטפל  בזה וכך נחסך ממני (לפחות בינתיים) להתמודד עם הבירוקרטיה הזאת. הסיכויים להוציא אזרחות נעים בין אין סיכוי בכלל לבין 99% שכן. תלוי את מי שואלים. ענייני מס הכנסה - נכנסתי לאתר. חטפתי בלקאאוט. רק … המשך קריאת הפוסט פאוזה ב(אנ)הולי לאנד

חצישנה

שלושה פוסטים משעממים ומטרחנים כתבתי על ציון חצי שנה לשוטטות. גנזתי אותם. זה הרביעי. מה אני רוצה לומר בכלל? יש לי מה לספר? לסכם? רציתי לעשות מסע איטי. בהרבה מובנים הוא איטי, ובמובנים אחרים פחות. מסע איטי במובן של לא להיות תיירת קלאסית. כמעט בלי סייט סי-ינג (גם הפעם, כמו כל הפעמים הקודמות, לא אראה … המשך קריאת הפוסט חצישנה

על אוכל, מוסר ורגשות אשם.

בין שתי הרשומות האחרונות, עברו חודשיים. עכשיו, אחרי ימים בודדים, אני מוצאת רצון לכתוב שוב. קטמנדו המהממת. עומס של צבעים, ריחות, מוצרי צריכה, רחובות צרים, מסעדות, פאבים, אטרקציות תיירותיות, סטופות, שווקים, כיוונים. חיים. דבר אחד חסר לי. אוכל טבעוני. אוכל טבעוני עם חלבונים. החוסר הזה משבש לי את האיטיות, את הרוגע. אני בסוג של חוסר … המשך קריאת הפוסט על אוכל, מוסר ורגשות אשם.

בואי נעשה כלום

בואי נעשה כלום. בואי נעשה שום דבר. שום דבר, אבל בלי להרגיש רגשות אשם. נייצר רוטינה של אי עשיה. כשישאלו אותך - "מה עשית היום?" תעני (אחרי הרהור קצר) - "כלום" Nothing is Something Worth Doing   מאז שיצאתי מהארץ, הכלום הזה לא בא לי בקלות. כאילו שכחתי איך עושים כלום. או איך לא לעשות. … המשך קריאת הפוסט בואי נעשה כלום

על מוזיקה ורגשות (מיני פוסט לא קשור)

מוזיקה היא רגש. מוזיקה היא גם זיכרון. מוזיקה היא מתנה שקיבלתי וגם חלקתי. יש מערכות יחסים שכל מה שנותר לי מהן הוא שיר אחד, או מיקסטייפ אחד, או אלבום אחד, או אמן שלעולם יקושר לי למישהו הזה שפעם אהבתי. היה איש אחד שלכאורה בכלל לא היה חשוב, אבל! הוא הכיר לי את צ׳ט בייקר בלילה … המשך קריאת הפוסט על מוזיקה ורגשות (מיני פוסט לא קשור)