רישיקש. תודה.

הודו, 5 חודשים. רישיקש. כבר חודשיים. מתחילה להשתעמם. מה יזיז אותי מכאן? בעל הגסטהאוס פתאום שואל עד מתי אני נשארת. עונה שעוד שבוע-שבועיים. מפה לשם, בעוד יומיים, אם לא יהיו הפתעות, אני בקטמנדו. רישיקש היתה בדיוק מה שהייתי צריכה. גן עדן לטבעונית עצלה שכמוני. סדר יום: בוהריים איטיים. הליכה קלה סביב ה 4 ק"מ. מוזיקה … המשך קריאת הפוסט רישיקש. תודה.

בואי נעשה כלום

בואי נעשה כלום. בואי נעשה שום דבר. שום דבר, אבל בלי להרגיש רגשות אשם. נייצר רוטינה של אי עשיה. כשישאלו אותך - "מה עשית היום?" תעני (אחרי הרהור קצר) - "כלום" Nothing is Something Worth Doing   מאז שיצאתי מהארץ, הכלום הזה לא בא לי בקלות. כאילו שכחתי איך עושים כלום. או איך לא לעשות. … המשך קריאת הפוסט בואי נעשה כלום

על מוזיקה ורגשות (מיני פוסט לא קשור)

מוזיקה היא רגש. מוזיקה היא גם זיכרון. מוזיקה היא מתנה שקיבלתי וגם חלקתי. יש מערכות יחסים שכל מה שנותר לי מהן הוא שיר אחד, או מיקסטייפ אחד, או אלבום אחד, או אמן שלעולם יקושר לי למישהו הזה שפעם אהבתי. היה איש אחד שלכאורה בכלל לא היה חשוב, אבל! הוא הכיר לי את צ׳ט בייקר בלילה … המשך קריאת הפוסט על מוזיקה ורגשות (מיני פוסט לא קשור)

המקרה המוזר של האמפי וצרכים בסיסיים

האמפי I אז קרה דבר מוזר. בכל אופן, לא צפוי. הגעתי להאמפי היפיפיה וממש לא כיף לי. לא כיף ברמה שזה יושב עלי וגורם לי לחוויה לא טובה. זה לא סוף העולם, אפשר להתמודד עם זה, אבל זה לא נעים לי. ואני? אני באתי להנות. לפחות לא לסבול. יש דיסוננס גדול בין היופי של האמפי … המשך קריאת הפוסט המקרה המוזר של האמפי וצרכים בסיסיים

שוטטות במרחב, בזמן ובעיקר בדמיון.

זהו, סוגרת חודש ראשון מאז שעזבתי. חודש ראשון בהודו. לפעם הזאת. מנסה לכתוב את הפוסט הזה כבר 4 ימים ולא מצליחה להוציא אפילו משפט פתיחה. בורחת לאיור תמונת הנושא. נתקעת גם שם. מנסה סגנון חדש. יש פער עצום בין מה שהראש שלי מדמיין לבין היכולות הטכניות. בערך כמו הפער בין איך שהייתי רוצה להתבטא לבין … המשך קריאת הפוסט שוטטות במרחב, בזמן ובעיקר בדמיון.

מסע מופלא של חוסר וודאות

21 שנים עברו מאז הפעם הראשונה שנחתתי בהודו. זה היה שלושה שבועות לפני יום ההולדת ה 20 שלי. פאקינג במאה הקודמת. בעצם, בזמן הזה שעבר - יכולתי אני להיווצר בבטן, להיוולד, להישרט, לגדול, לשרוד ולצאת לטיול של כמה חודשים בהודו. חיים שלמים. מאז, הייתי בהודו למעלה מ10 פעמים. רובן היו מטעם העבודה, אבל היו גם … המשך קריאת הפוסט מסע מופלא של חוסר וודאות

חפצים, הרבה חפצים

קצת יותר משלושה שבועות מתישים ומשתקים עברו עלי מאז שקיבלתי את ההחלטה להרדים את אדי. שבועות שבהם הגוף שלי החליט לקחת הפסקה - בעזרת נפילת המתח הנפשית, רגשות אשם, ריבוי בחיסונים, אחיינית שמביאה מחלות של גן והרבה הרבה התחמקות מהמציאות - מצאתי את עצמי עם שפעת קיצית, נודדת בין מצפה רמון לבית ואז לתל אביב … המשך קריאת הפוסט חפצים, הרבה חפצים

משא ומתן על ההיאחזות בגוף

פוסט מבולגן ומהורהר, ראו הוזהרתן. הכלבה שלי דועכת. לאט. לפעמים זה מזכיר לי סצנה מתוך פרק של דוקטור הו (Silence in the library). מבלי להיכנס לכל פרטי הסיפור (זה אחד הפרקים האהובים עלי ביותר), יש שם סצנה שמתארת את מותה של מיס אוונג'ליסטה. לאחר שהותקפה ע"י הוואשטה נראדה, נשאר מגופה רק שלד, אבל הקול שלה … המשך קריאת הפוסט משא ומתן על ההיאחזות בגוף

פוסט ראשון ולא יותר

איור

איך מתחילה לכתוב פוסט ראשון בבלוג חדש שמתיימר לעסוק בחיים איטיים ובהמשך (אינשאללה) בטיולים איטיים ונוודות דיגיטלית? קודם כל, נרגעת. עוזבת את המחשב. עוברת למרפסת עם כוס צ'אי ובוהה בירוק שמסביב. כשאני בוהה זה יכול לקחת גם יום שלם. עוד מעט אצא למסע ארוך. מסע ששום דבר בו אינו ברור, חוץ מזה שהוא הולך להיות … המשך קריאת הפוסט פוסט ראשון ולא יותר